לרובנו יש היבטים בחיים שזורמים לנו יותר בקלות ומתפתחים באופן שמשמח אותנו, הן ברמת התהליך והן ברמת התוצאה, והיבטים שבהם קשה לנו יותר לחוות ולקיים לאורך זמן התפתחות משמחת. לאחרונה שמתי לב כי ישנו משולש של זהב אשר נוכח באופן טיפוסי באותם היבטים שזורמים לנו בקלות ומתפתחים באופן שמשמח אותנו, והוא חסר באופן מלא או חלקי באותם היבטים שבהם אנו מתקשים לחוות זרימה וצמיחה משמחת. משולש הזהב מורכב מצלע הבסיס שהיא כוונת הלב ומשתי צלעות נוספות שמסייעות להגשמה שלה: שיתופי פעולה מצמיחים ואיזון פנימי.

צלע הבסיס, כוונת הלב, משמעה הכיוון שאליו הלב שלנו פונה והקשבה לו. הצלע של שיתופי פעולה משמעה בחירת שיתופי פעולה מצמיחים המבוססים על התאמה אנושית ברמת הערכים ועל יכולות וכישורים משלימים. הצלע של איזון פנימי משמעה הקשבה רציפה ויציבה לצרכי הגוף שלנו (תזונה, תנועה ומנוחה) ולצרכינו הרגשיים (צורך במרחב אישי, ביטוי הרגשות שלנו באופן טבעי ואותנטי וכיו"ב) לאורך המסע שלנו בכיוון שאליו הלב מכוון.

הקשבה לכיוון שאליו הלב מכוון משמעה הקשבה לרצון שלנו במובן העמוק של המילה, כלומר לשילוב בין חשק וכמיהה לבין עמדה ערכית אותנטית שלנו ביחס אליו. המדד שעוזר לנו לדעת האם מדובר בכוונת הלב שלנו הוא לדמיין כי מובטח לנו שאף אחד מפחדינו באותו הקשר לא יתממש, כעת, האם הליכה בכיוון הזה משמחת אותנו. האם כשאנו מדמיינים את עצמינו בעשייה ובחוויה הזו, עולה בנו רגש ברור של שמחה. אם התשובה היא כן, ככל הנראה מדובר בכוונת הלב שלנו. אם אותה שמחה לא מתעוררת, כנראה שלא מדובר בכוונת הלב שלנו.

כאשר מדובר בכוונת הלב שלנו, חשוב מאוד שנקשיב לה, אך על מנת שנוכל להגשים אותה באופן המיטבי שיתפתח ויצמח לאורך זמן, עלינו לוודא כי גם שתי הצלעות הנוספות נמצאות איתנו. צלע שיתופי הפעולה משמעה שיתופי פעולה מצמיחים עם אנשים שעמם אנו מסונכרנים ברמה הערכית ושלהם יש יכולות או כישורים המשלימים לשלנו, המובילים ליצירה משותפת שהיא בבחינת שלם הגדול מסך חלקיו. כך למשל, נניח שכוונת הלב שלנו היא לעצב בתים באופן יצירתי כל חיינו, שיתוף פעולה מצמיח בהקשר זה יכול להיות עם אדריכל שהאדריכלות זורמת בעורקיו, הוא מסונכרן איתנו ברמה הערכית, כאדם, ותהליך היצירה המשותף שלנו, משלב חוויה של הבנה והשלמה הדדיות יחד עם תוצאה רצויה ומשמחת שלא ניתן היה להגיע אליה, ללא אותו שיתוף פעולה.

הצלע השלישית, צלע האיזון הפנימי, משמעה להצליח להישאר בחיבור לצרכי הגוף שלנו ולצרכינו הרגשיים לאורך המסע המרגש אחר כוונת הלב. כך למשל, היסחפות לעיצוב הבתים יכולה לגרום לנו להתנתק מצרכי הגוף שלנו לשתות, או לנוח, או להיות בתנועה. חוסר הקשבה כשהגוף אומר לנו שהוא צמא, רעב או עייף, יכול להיות לא מזיק כשזה קורה פעם אחת או מספר פעמים, אך כשמדובר במסע חיים, כמו המסע אחר כוונת הלב, הלמידה להקשיב לצרכי הגוף שלנו, בתוך ההיסחפות, היא אחד מן המרכיבים החשובים לצורך הגשמתו. כך גם ביחס לצרכינו הרגשיים. נניח למשל כי אנו מרוצים מאוד משיתוף פעולה מקצועי שנוכח בחיינו, האדם שעמו אנו משתפים פעולה הוא אדם נפלא וברמה המקצועית אנחנו מסייעים אחד לשני להרים את העשייה המקצועית לגבהים חדשים ומרגשים, אך הצורך של אותו אדם בהתחלקות רגשית עמנו, הוא אינטנסיבי מדי עבורנו באותה העת. אנו זקוקים למרחב אישי שקט ונפרד, במינון גבוה יותר מזה שנוצר לנו באינטראקציה עמו. במידה ולא נקשיב לצורך הרגשי הזה שלנו, ולא נשתף בו את אותו אדם שהשותפות עמו יקרה לנו, נוכל למצוא את עצמינו בחלוף הזמן, מותשים. במובן זה, הקשבה לגוף ולרגש משמעה להכיר ולכבד את הגבולות שלנו כבני אדם, להצליח לבטא אותם באופן ברור, מכבד ואמפתי מול שותפינו, ולתת לאותם צרכים של הגוף והנפש שלנו, מענה ממשי בחיינו.

כאשר אנו לא קשובים מספיק לכוונת הלב שלנו (צלע הבסיס) אנו נוטים להרגיש עצבות הנובעת מכך שאנו לא מקשיבים לכוונת הלב, ולא מן התוצאה שהושגה או לא הושגה. כלומר, השמחה העמוקה היא תוצאה של ההקשבה ללב עצמה. כאשר אנו לא נמצאים בשיתופי פעולה מצמיחים ומתאימים (צלע שנייה) אנו נוטים להרגיש רגשות שנחווים כשליליים ונובעים לרוב מתפיסה של פער במישור הערכי בינינו לבין שותפינו,[1] ו/או שעמום שנובע ממחסור בחוויה של התפתחות בתוך האינטראקציה עם שותף שאינו דומה לנו בתחומים שאליו הוא מעוניין להתפתח ושחסרה לנו באינטראקציה עמו חוויה של השלמה הדדית מצמיחה. כאשר אנו לא באיזון פנימי (צלע שלישית) אנו נוטים להרגיש מותשים ותשושים, ולא אחת עשויים להאשים אנשים אחרים בתשישותנו, על אף שלמעשה, האחריות להקשבה ולמילוי אחר צרכינו הפיזיים והרגשיים, היא שלנו.

כעת ננסה לחשוב על תחום או הקשר בחיינו שממנו ובתוכו אנו ממש מאושרים ברגע זה. האם מתקיימות בו שלוש הצלעות?

ואם ננסה לחשוב על תחום או הקשר בחיינו שמתסכל או מעציב אותנו ברמה כזו או אחרת, או שקשה לנו בו, או שהוא מתיש אותנו, האם מתקיימות בו שלוש הצלעות? האם אחת או יותר מן הצלעות חסרה בו, או לא מספיק יציבה?

כאשר שלוש הצלעות מתקיימות בהקשרים ובתחומים רבים בחיינו, אנו נוטים לחוות ביטחון, שייכות וצמיחה, אשר מובילים בתורם לחוויה של שלמות עמוקה בתוכנו. כאשר אותה תחושה של שלמות חסרה בחיינו, באופן כללי או בהקשרים מסוימים, יש לנו הזדמנות לצאת למסע אחר שלוש הצלעות, לבנות, לשנות, לייצר אותן, ולהיווכח כי זו אחת מן המתנות היפות שנוכל לתת לעצמינו, לאהובינו ולעולם.

אדם שלם הוא אדם שמיטיב עם עצמו, עם הקרובים לו ועם העולם, אדם שלרוב נוכח בחייו משולש הזהב. אין זה אומר שאין בחייו קשיים ואתגרים, אך הוא נוטה לפגוש אותם עם שמחה שנותרת נוכחת בלבו, עם שלווה, כוחות ואנרגיה. לכל אחד מאיתנו קיימת האפשרות להעניק לעצמו ולאהוביו את התכשיט היקר שנוצץ למרחקים ארוכים, את משולש הזהב. והרגע הנכון ביותר להעניק אותו, הוא תמיד, עכשיו.

[1] לקריאה נוספת על אופיים של הרגשות הרווחים בחיי היומיום : בן-זאב, א' (2001). בסוד הרגשות. תל אביב: כנרת זמורה-ביתן.

אומרים על הנפש שהיא לא עומדת בזה, אך עמידה היא מנח של הגוף והנפש היא אינספור רבדים.

כשאת מרגישה שונות בתוכך, סימן שישנה שונות באופן שבו את מתחברת עם העולם.
נקודת החיבור קשורה בביטחון לנוע סיבוב שלם במרחב המקיף אותך כעת.
כשאת מרגישה שונות, שני את מבטך עליך כך שיהיה מאפשר תנועה.

שמני את גלגלי התודעה לכביש הראשי של הלב, החלונות תמיד פתוחים אלייך.
זכרי איך הרגישה השונות לפני שצללת לעומקה, עד כמה גילה המסע לתוכה את קרבתך אליך.
מה שנדמה כעת רחוק, קרוב אליך יותר מתמיד.

כמעט כל הדברים הטובים בחיינו מחייבים אותנו לעבור דרך מחילה.
כדי שתהיה לנו היכולת למחילה, צריכה להיות בנו מחילה, מרחב פנימי נסתר שאליו אנו הולכים כדי למצוא שקט, מקום למנעד הקולות והרגשות, מקום לרעד.
כשיש לאדם מרחב כזה בתוכו, אז יש לו גם את היכולת לגעת בכאב ולא לברוח ממנו, לסלוח לעצמו ולסביבה, לאהוב ולצמוח.
אדם שלם הוא אדם שהשברים שלו לא יכולים יותר לפצוע אדם אחר, כי הם הפכו תמונה פנימית שלמה, עם קווים מחברים, עם מחילות.

בשגרה רובנו שוכחים את המחילה שבתוכנו ורצים טרודים במסלולים חיצוניים לנו, מסלולים שמרחיקים אותנו עוד ועוד מעצמינו ומן הקרבה אל היקרים לנו ביותר.
בעתות משבר, כאשר נסגרים המסלולים החיצוניים המוכרים לנו ואיתם נתיבי הבריחה שאליהם התרגלנו לברוח, אין לנו יותר ברירה אלא להיכנס למחילה שתמיד נמצאת בתוכנו, ולשהות בתוכה.
כיוון שאנו לא רגילים לשהות בנינוחות במחילתנו, המוח שאוהב את המוכר ונוטה לזהות כסכנה מצבים שאינם מוכרים לו, משדר לנו התנגדות ראשונית.
ברגעים כאלה נכון לנשום אל תוך התשדורת הראשונית הזו ולדעת כי הכניסה למחילה היא זכות יותר משהיא חובה.
זו הזדמנות עבורנו לתרגל את השהות הנינוחה במחילתנו, עד שהיא הופכת מוכרת לנו ואז המוח לא רק שלא מתנגד לה, אלא הוא שב אליה באופן טבעי, מעצמו.
מתוך שהותנו הנינוחה במחילה, מגיעה גם המחילה העמוקה שלנו לעצמינו, לאהובינו, לאנשים שאינינו מכירים בארץ ובעולם, לכל מה שקיים.

זמנים של חוסר וודאות וסגירת מסלולים מוכרים לנו מבחוץ, הם זמנים שקוראים לנו להישאר פתוחים מבפנים, קשובים וסקרנים לחיים.
בזמנים כאלה אני תמיד חושבת על סבתא שלי שאיבדה את כל משפחתה בשואה, שגורשה מביתה ללא הכנה, שעלתה לארץ עם עבר מפואר שנשבר, ולא איבדה את הסקרנות לחיים במשך מאה וחצי שנות חייה.
היא נשארה סקרנית גם אחרי השואה, גם במהלכה, וגם ברגע בו קפצה מן השורה אל
המדרכה, כשקצינים גרמנים עמדו עם רובים מכל עבר, מוכנים לירות בכל מי שניסה לברוח. היא קפצה כשהיא מורידה את הטלאי הצהוב מבגדיה, תוך דילוגים ושריקות ששיוו לה מראה של צעירה פולניה עליזה החולפת ברחוב.
היא תמיד אמרה שהסוד שלה לחיים הוא הסקרנות, ובאמת העולם אף פעם לא הפסיק לעניין אותה.
לפני מספר חודשים היא נפטרה במיטתה היפה שעל הכרמל, בבית עטוף בצמחייה ובאור, כשידי שלובה בידה ולבנו מדבר בלי מילים.
את השיחות שהיו לי איתה לאורך השנים הקלטתי. רציתי שמאגר החכמה אשר קצף מדמותה הערנית, הדעתנית ושוקקת החיים, יהפוך לגלים של השראה שיזכירו לנו את הדרך בימים סוערים.
באחת מן השיחות ביקשתי ממנה שתגיד לי משפט על החיים. היא אמרה:

"יש משפט בסרט שראיתי פעם. האיש בסרט רצה כבר לגמור את החיים שלו מרוב אהבה, ואז
מגיע חמור ועוצר את התנועה והאיש נשאר בחיים. אז האיש אמר: ״החיים הם נס״.
את מבינה, בסך הכל החמור עצר שם. זאת אומרת, אפילו חמור יכול לשנות את החיים לטובה."
ואולי כל התרחשות אישית או עולמית חריגה, היא החמור שלנו.
אולי היא מגיעה כדי לעצור אותנו מלגמור את עצמינו בתוך מרוץ מטורף במסלולים ובתבניות עבודה ומחשבה שלא אנחנו יצרנו אך שהפכו עבורנו עם הזמן לקירות ולתקרה,
אולי היא באה לעצור אותנו מבריחה, מדעיכה, משכחת טבענו האמתי הצומח מתוך שמחה, כי כאשר השמחה עולה בנו לאט מדי, זה הסימן שלנו להאט בשביל לשמוח.

"Contemplating the cherry blossom, strangers don’t exist".

היה ההייקו האהוב על סבתא שלי.
כששאלתי אותה מה המשמעות שלו, היא אמרה שכשאנשים חווים חוויה עוצמתית משותפת, כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אז אין ביניהם יותר זרות.
בזמנים של התרחשות עולמית חריגה ומטלטלת, נוצרת מעצמה חוויה עוצמתית משותפת לכל דיירי העולם שמסלוליהם החיצוניים השתנו.
החוויה הזו אמנם לא מרגישה בהתחלה כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אך היא מובילה למצב בו אין יותר זרות.
מי שעובר את החוויה הזו, לא משנה היכן הוא נמצא בעולם, מה מגדרו, עמדותיו הפוליטיות או סגנון חייו, לא יכול יותר להיות זר למי שעובר את החוויה הזו. זו חוויה משותפת.
ויותר מזה, מי שנכנס למחילתו ולומד לשהות בה בנינוחות, לא יכול יותר להיות זר לעצמו.

ישנו שיר קצר שסבתא שלי הייתה חוזרת עליו בכל שיחה שלנו על שירה שמצליחה לומר הרבה במעט מילים:
'האופק. חוט דק בין הקרוב והרחוק'.
נדמה לי כי החוט הדק הוא המחילה, היא האופק שלנו, כבני אדם, וכחברה, כי מהיכן ייצא אדם אם אין בו מחילה ומהיכן תצא חברה בריאה אם אין בה אנשים שלמים.
הכניסה למחילה היא זכות ששמורה לנו כבני אדם, ומתוכה יכולים לצמוח בתוכנו ובינינו חיבורים שטרם נראו כמותם, שותפות שהיא רקמה, אהבת אדם שלמה.

כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, הָיִיתִי בָּאָה לְסַבָּא שֶׁלִּי בכָּל יוֹם שְׁלִישִׁי אַחֲרֵי בֵּית הַסֵּפֶר, וְנִשְׁאֶרֶת לִישֹׁן.
אֵיךְ שֶׁהָיִיתִי פּוֹתַחַת אֶת שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַלָּבָן בַּכְּנִיסָה, הָיִיתִי מְזַהֶה מִיָּד מָה הַרְחָבָה שֶׁעָטְפָה אֶת הַלֵּב שֶׁל סַבָּא עַד לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה. אֵיךְ נִרְאֶה הָעִגּוּל מִסָּבִיב לַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ.
כְּשֶׁהָיִיתִי מְזַהֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִקִּיף לוֹ אֶת הַלֵּב בְּאֹפֶן שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו, הָיִיתִי לוֹקַחַת מֵהַמִּטְבָּח אֶת הַצִּיּוּר שֶׁל הָאִישׁ עַל פִּסַּת הָעֵץ וּמְשַׂחֶקֶת עִם צוּרַת הָאַף הַגְּמִישָׁה שֶׁלּוֹ מֵחֲרוּזִים.
מְצַיֶּרֶת לוֹ אַף זוֹעֵף וּמַצְחִיקָה אֶת סָבָא. הוּא יָשָׁר הָיָה מְנַעֵר מֵעָלָיו אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַיּוֹם, וְהָיִינוּ מַתְחִילִים לִרְקֹד אֶת הָרִקּוּד הַמָּסוֹרָתִי שֶׁלָּנוּ בַּסָּלוֹן.
מַשֶּׁהוּ בֵּינֵינוּ עָבַד בְּאֹפֶן טִבְעִי. מַשֶּׁהוּ בַּיַּחַד שֶׁלָּנוּ שִׁחְרֵר אֶת הַלֵּב מִטְּרָדוֹת.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כָּל כָּךְ. וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת לֹא מִשְׁתַּנֶּה עִם הַזְּמַן. הִיא רַק צוֹבֶרֶת שְׁכָבוֹת שֶׁל גַּעֲגוּעַ. גּוֹרֶמֶת לִי לַחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהֵם מִתְכַּסִּים, הֵם חֲשׂוּפִים כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ.
עוֹזְרִים לָנוּ לִרְאוֹת.