כמעט כל הדברים הטובים בחיינו מחייבים אותנו לעבור דרך מחילה.
כדי שתהיה לנו היכולת למחילה, צריכה להיות בנו מחילה, מרחב פנימי נסתר שאליו אנו הולכים כדי למצוא שקט, מקום למנעד הקולות והרגשות, מקום לרעד.
כשיש לאדם מרחב כזה בתוכו, אז יש לו גם את היכולת לגעת בכאב ולא לברוח ממנו, לסלוח לעצמו ולסביבה, לאהוב ולצמוח.
אדם שלם הוא אדם שהשברים שלו לא יכולים יותר לפצוע אדם אחר, כי הם הפכו תמונה פנימית שלמה, עם קווים מחברים, עם מחילות.
בשגרה רובנו שוכחים את המחילה שבתוכנו ורצים טרודים במסלולים חיצוניים לנו, מסלולים שמרחיקים אותנו עוד ועוד מעצמינו ומן הקרבה אל היקרים לנו ביותר.
בעתות משבר, כאשר נסגרים המסלולים החיצוניים המוכרים לנו ואיתם נתיבי הבריחה שאליהם התרגלנו לברוח, אין לנו יותר ברירה אלא להיכנס למחילה שתמיד נמצאת בתוכנו, ולשהות בתוכה.
כיוון שאנו לא רגילים לשהות בנינוחות במחילתנו, המוח שאוהב את המוכר ונוטה לזהות כסכנה מצבים שאינם מוכרים לו, משדר לנו התנגדות ראשונית.
ברגעים כאלה נכון לנשום אל תוך התשדורת הראשונית הזו ולדעת כי הכניסה למחילה היא זכות יותר משהיא חובה.
זו הזדמנות עבורנו לתרגל את השהות הנינוחה במחילתנו, עד שהיא הופכת מוכרת לנו ואז המוח לא רק שלא מתנגד לה, אלא הוא שב אליה באופן טבעי, מעצמו.
מתוך שהותנו הנינוחה במחילה, מגיעה גם המחילה העמוקה שלנו לעצמינו, לאהובינו, לאנשים שאינינו מכירים בארץ ובעולם, לכל מה שקיים.
זמנים של חוסר וודאות וסגירת מסלולים מוכרים לנו מבחוץ, הם זמנים שקוראים לנו להישאר פתוחים מבפנים, קשובים וסקרנים לחיים.
בזמנים כאלה אני תמיד חושבת על סבתא שלי שאיבדה את כל משפחתה בשואה, שגורשה מביתה ללא הכנה, שעלתה לארץ עם עבר מפואר שנשבר, ולא איבדה את הסקרנות לחיים במשך מאה וחצי שנות חייה.
היא נשארה סקרנית גם אחרי השואה, גם במהלכה, וגם ברגע בו קפצה מן השורה אל
המדרכה, כשקצינים גרמנים עמדו עם רובים מכל עבר, מוכנים לירות בכל מי שניסה לברוח. היא קפצה כשהיא מורידה את הטלאי הצהוב מבגדיה, תוך דילוגים ושריקות ששיוו לה מראה של צעירה פולניה עליזה החולפת ברחוב.
היא תמיד אמרה שהסוד שלה לחיים הוא הסקרנות, ובאמת העולם אף פעם לא הפסיק לעניין אותה.
לפני מספר חודשים היא נפטרה במיטתה היפה שעל הכרמל, בבית עטוף בצמחייה ובאור, כשידי שלובה בידה ולבנו מדבר בלי מילים.
את השיחות שהיו לי איתה לאורך השנים הקלטתי. רציתי שמאגר החכמה אשר קצף מדמותה הערנית, הדעתנית ושוקקת החיים, יהפוך לגלים של השראה שיזכירו לנו את הדרך בימים סוערים.
באחת מן השיחות ביקשתי ממנה שתגיד לי משפט על החיים. היא אמרה:
"יש משפט בסרט שראיתי פעם. האיש בסרט רצה כבר לגמור את החיים שלו מרוב אהבה, ואז
מגיע חמור ועוצר את התנועה והאיש נשאר בחיים. אז האיש אמר: ״החיים הם נס״.
את מבינה, בסך הכל החמור עצר שם. זאת אומרת, אפילו חמור יכול לשנות את החיים לטובה."
ואולי כל התרחשות אישית או עולמית חריגה, היא החמור שלנו.
אולי היא מגיעה כדי לעצור אותנו מלגמור את עצמינו בתוך מרוץ מטורף במסלולים ובתבניות עבודה ומחשבה שלא אנחנו יצרנו אך שהפכו עבורנו עם הזמן לקירות ולתקרה,
אולי היא באה לעצור אותנו מבריחה, מדעיכה, משכחת טבענו האמתי הצומח מתוך שמחה, כי כאשר השמחה עולה בנו לאט מדי, זה הסימן שלנו להאט בשביל לשמוח.
"Contemplating the cherry blossom, strangers don’t exist".
היה ההייקו האהוב על סבתא שלי.
כששאלתי אותה מה המשמעות שלו, היא אמרה שכשאנשים חווים חוויה עוצמתית משותפת, כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אז אין ביניהם יותר זרות.
בזמנים של התרחשות עולמית חריגה ומטלטלת, נוצרת מעצמה חוויה עוצמתית משותפת לכל דיירי העולם שמסלוליהם החיצוניים השתנו.
החוויה הזו אמנם לא מרגישה בהתחלה כמו התבוננות עמוקה מול פריחת הדובדבן, אך היא מובילה למצב בו אין יותר זרות.
מי שעובר את החוויה הזו, לא משנה היכן הוא נמצא בעולם, מה מגדרו, עמדותיו הפוליטיות או סגנון חייו, לא יכול יותר להיות זר למי שעובר את החוויה הזו. זו חוויה משותפת.
ויותר מזה, מי שנכנס למחילתו ולומד לשהות בה בנינוחות, לא יכול יותר להיות זר לעצמו.
ישנו שיר קצר שסבתא שלי הייתה חוזרת עליו בכל שיחה שלנו על שירה שמצליחה לומר הרבה במעט מילים:
'האופק. חוט דק בין הקרוב והרחוק'.
נדמה לי כי החוט הדק הוא המחילה, היא האופק שלנו, כבני אדם, וכחברה, כי מהיכן ייצא אדם אם אין בו מחילה ומהיכן תצא חברה בריאה אם אין בה אנשים שלמים.
הכניסה למחילה היא זכות ששמורה לנו כבני אדם, ומתוכה יכולים לצמוח בתוכנו ובינינו חיבורים שטרם נראו כמותם, שותפות שהיא רקמה, אהבת אדם שלמה.
